שירה

7:42, בוקר יום חמישי, אני כבר אחרי קפה שאמא הכינה לי, על הספה בסלון עם פוך, רואה בלופים את פרופ’ ברבש שלא בטוח שפגשתי איש פסימי ממנו.
טוב, אולי אתחיל מהתחלה – אני אצל ההורים כבר שישה ימים שלמים.
באתי לכאן כשהטירוף רק התחיל ונשארתי. לא סיכנתי אותם חס וחלילה, הגעתי לפני ההנחיות וכאן לא פגשתי אנשים פרט להם. לא רציתי להיות לבד לבד בעיר, וטפו טפו כולנו בסדר.
אבל אני בת 35 ואני אצל ההורים בבית כבר שישה ימים, 24/7 רק אנחנו, יחד כל היום. הצלחתי להבהיר כמה ביחד זה?

דברים שעושים בכפר
מלא מחשבות עברו לי בראש כשרק הגעתי – איך אני אסתדר כאן? אולי נריב כל הזמן? אולי אחזור להיות הילדה הקטנה שלהם ואני לא אוהב את זה? אולי ימאס לי מהם? אני לא רגילה להיות איתם זמן רב כל כך.

כמה שירים נכתבו על הילד בן 30 על הספה בבית הוריו, כמה סרטים וסדרות ליוו גיבורה שחוזרת לבית נעוריה ועל המסע שזה מזמן – החזרה להיות הילדים שהיינו. כשאני כאן בבית אני ילדה. אמא שואלת אותי מה להכין לי לארוחת צהריים, אבא מגיש לי כוס מים כשאני רק מרימה אליו מבט. אני אחרת כשאני כאן, נזכרת בשירה הקטנה שניבטת אלי מהתמונות שתלויות ברחבי הבית.

השתניתי בכלל? אולי זה רק אצלי בראש.
דואגים לי כאן, מפנקים אותי, זה כיף להיות הילדה של הבית.

אבל מה יקרה אם היא תשתלט עלי?
אני מנסה לשמור על שירה העצמאית והבוגרת, זו שמנהלת שיחות ב’זום’ ודואגת כל כך מההיבטים הכלכליים של המגיפה. אמא בדיוק שאלה אם אני רוצה עוד כוס קפה.

האם תקופת הקורונה הזו תמחק את כל מה שבניתי?
אני שואלת כמה פעמים ביום ‘מה יהיה?’ ומייחלת להיות קטנה ושיאמרו לי – יהיה בסדר, אבל התשובות נעות בין ‘אף אחד לא יודע מה יהיה’ ל ‘זו תקופה קשה והיא תחלוף’. אני מתמקמת מחדש בעולם בתקופה הזו, כולנו, אבל אני בחרתי להיות עם ההורים. שלושתנו בבית אחד, ואנחנו דווקא מסתדרים ממש טוב. מפתיע נכון? לכל אחד יש את הפינה שלו, הרבה ביחד אבל מאפשרים לכל אחד את הנפרדות שלו.

אלו הם ימי פיג'מה
בתחילת השבוע אמא ואני צפינו יחד ערב אחרי ערב בחתונה ממבט ראשון, מחליפות רשמים בלייב על הזיווגים המוזרים של המומחים. לראות את התכנית הזו כשאני רווקה בת 35 אצל ההורים זה לא פשוט…ובעצם כל התקופה הזו לא פשוטה לאף אחד, ומשמח שאפשר להיות קצת ביחד בתוך הכאוס.

זכיתי בהורים נהדרים, כל מי שמכיר אותם יעיד.
8:30 שתיתי כבר שתי כוסות קפה שלא אני הכנתי, אמא ואני מתחילות עכשיו שיעור יוגה יחד.
אולי קורונה אצל ההורים זה דווקא פסק זמן נחמד…

ואולי נדבר עוד כמה ימים.

אני אתחיל בהתנצלות – זה לא הולך להיות טור רומנטי, נדמה שהמסיכות והאלכוג’ל חיטאו גם את הרומנטיקה מן העולם. ימים ספורים לפני פרוץ המגיפה נפרדו ממני, כן, הותירו אותי להתמודד לבד עם חרדות האפוקליפסה עכשיו והוסיפו לי חרדות חדשות. אם אני מתה עכשיו מקורונה מה הספקתי בכלל בעולם הזה? בלי אהבה, בלי זוגיות, בלי משפחה וילדים. ערירית. טוב כפי שאתם מבינים הלכתי אל הקיצון.

שירה עדן
צילום: סלי בן אריה
אחרי שהתעשתתי גיליתי שהודות למגבלות החמורות שהטילה המדינה, המקום הכי חם והכי נכון להיות בו כרגע הוא אפליקציות להכרויות. כולם בבית, משעוממים למות, מה נעשה? בוא נעשה קצת סלקציה וירטואלית לדייטים פוטנציאליים. חזרתי למשחק וזכיתי להמון לייקים מבחורים, יותר מהרגיל. זה בגלל הקורונה? אל תענו לי.

התחלתי לא מעט שיחות עם “מאטצ’ים”, שכמובן נקטעו אחרי משפט וחצי כי אחד מהצדדים עבר להתכתב עם אחר או אחרת. סליחה אחרות. חברה סיפרה לי פעם על אפקט המשפך באפליקציה – אתה מתחיל בעשרות שיחות שמתפיידות אט אט עד שבסוף מעשרות המאצ’ים נשאר מועמד אחד לדייט. וכך קרה, נשאר מועמד לצאת איתו לדייט, (אחר אמר לי שהוא חושב שלפגוש מישהי מהטינדר כרגע זה לא בטיחותי אבל אולי אחרי המגיפה).

ועכשיו מה? איך יוצאים לדייט במצב הנוכחי? חשבתי שאני היחידה עם הבעיה הזו אבל הבוקר נתקלתי בפוסט נוגע ללב באחת מקבוצות הפייסבוק, מישהי העלתה בדיוק את אותה ההתלבטות. התגובות שם היו זועמות בחלקן, בימי קורונה העצבים רופפים ואי הודאות מביא אנשים להגיב שלא בנועם (אנדרסטייטמנט) ואני ליבי איתה, מנסה להבין בעצמי איך יוצאים לדייט. מה שהביא אותי לחשוב שהשאלה היא עמוקה בהרבה – האם ניתן למצוא אהבה בתוך הכאוס שמשתולל עכשיו? האם צריך להשהות הכל ולחכות שיעבור זעם, או ללכת עם הלב והאמונה שגם עכשיו דברים טובים יכולים לקרות?

Online Dating
זו התחבטות אמיתית. נגיד ויצאתי לדייט ספסל מוצלח במיוחד, שמרנו על מרחק שני מטרים, ואפילו לא לחצנו ידיים, אפשר לפתח קשר בתנאים האלה? איך עושים דייט שני ושלישי, ואם בכלל יש לנו פנאי רגשי להתחיל עכשיו מערכת יחסים. ברירת המחדל שלי היא לוותר. על כל אימת הקורונה אני צריכה להוסיף אימת גוסטינג, יתקשר לא יתקשר והאם מצאתי חן בעיניו? ומצד שני, זו הזדמנות פז להתחיל קשר ממקום שונה לחלוטין, לעשות ריסטארט לדרך בה יוצאים לדייטים, להכיר בלי לחשוב אם הוא ינשק אותי בסוף הדייט. מעניין הדבר הזה.

אהבה בימי קורונה. יש כזו? שאל אותי חבר כשהעליתי בפניו את הסוגיה. עניתי שאני חושבת שכן אבל זה בטח לא הופך את המסע למציאת האהבה לפשוט יותר, שאלתי אותו לגבי דייט על ספסל. הוא ענה ‘על הספסל יש מלא קורונה’. אולי אציע דייט וירטואלי? אעדכן בהתפתחויות… טינדריסטית בימי קורונה.

לא נפגשנו.

לא בירה על ספסל, לא יין בכיכר, לא שיחה בזום (זה כבר הפך לדייט לגיטימי). ההודעות במהלך השבוע פחתו והלכו, הפכו לקוניות עד שנעלמו כליל. אולי קשרים חדשים לא יכולים לשרוד את הבידוד? להתכתב כל יום עם אדם שאתה לא מכיר זה ממש קשה. לייצר שיחות שמתחזות לאינטימיות כשלא נפגשתם מעולם. כל אחד מתכנס בעצמו, בחברים הקבועים שלו, ובשגרה החדשה המוזרה שנוצרה. אה וגם בלמידת שפה נוספת, קורס אונליין לקידום באינטרנט, בישול נטול גלוטן, ונטול שמחה וציור בעזרת מקלוני אוזניים.

קראתי כבר בכמה מקומות שאומרים שבסוף התקופה הזו אנשים ירצו להיות יחד, באמת יחד, לא כמו שקודם – ביחד אבל לבד. ושיהיה מלא סקס. זה מעודד. הרצון לחלוק עם מישהו שיקר לליבי את המחשבות בתקופה הזאת מאוד נוכח, עכשיו יותר מבכל זמן אחר הייתי שמחה להיות בלבד הזה עם מישהו, בפיג’מה מכוערת להפליא עם הבחור שלי, להכין עוגת שמרים (שיצאה טעימה אך לא אסתטית) לשנינו. לקנן. כן אני יודעת שזה לא קל גם למי שביחד, אבל זה מה שבא לי.

מצד אחד לא נעים לי להתעסק באהבה בימים שכל המשאבים מופנים כדי לשרוד ומצד שני התקופה הזו מגבירה את הרצון למשהו אמיתי, טוב, נכון. השקט סביב מאפשר להסתכל לרצונות האמיתיים שלנו בעיניים ומן העיניים שלי ניבטת הכמיהה לאהבה רומנטית.

האביב מבשר בדרך כלל התחלות חדשות, לא פעם קשרים זוגיים ואהבות טובות התחילו אצלי באביב, והשנה הכל עצר, עומד מלכת. יש תחושה של התכנסות, רק אני והמשפחה המצומצמת. אולי אנשים חדשים לא יכולים להכנס כרגע אל המעגל? אולי זה באמת לא הזמן להתעסק באהבה?

חשבתי לכתוב לו, לבחור של הדייט שלא התרחש, להעיר את הקשר שנרדם. וויתרתי. הפעם לא בגלל “החוקים” הידועים, לא כי רציתי שהוא זה שיצור קשר, שיחזר. אלא כי הבחוץ חודר פנימה – יחד עם הכמיהה לאהבה יש בי גם הבנה שיש עת לכל דבר.

יש משפט שאני חוזרת אליו כשהכל גועש בי, והמחשבות רצות לכל הכיוונים – Let it all go, see what stays.
אז אל תגידו לי לא להתעסק באהבה עכשיו, בואו נראה אם זה יקרה מעצמו..

אני אוהבת להיות לבד, אני לא רגילה להיות לבד אבל אני אוהבת להיות לבד. בימים כתיקונם אני מסרבת בנימוס לפחות פעם בשבוע להצעה לצאת לבר כלשהו ובוחרת בנטפליקס, והנה פתאום העולם הצהיר שעבור כולם נטפליקס זו ברירת המחדל.
יחד עם זאת אני חיה במרכז תל אביב, כל יציאה הכי קטנה מהבית מלווה במפגש עם חברים, קפה בכיכר או שיחת נפש עם השכנים ועכשיו אני סגורה בין ארבעה (אולי קצת יותר הודות לאמא ואבא) קירות וצריכה להתרגל מחדש. כולנו.

שגרת היום יום שלי מבוססת על פגישות עם בני אנוש, וכבר מעל עשרה ימים אני נמצאת עם אותם שני אנשים, ויוצאת גם לסיבוב עד מאה מטר מהבית (אם השב”כ תהה).

ברגעים בהם התכרבלתי בפוך בשעה 22:00 וייחלתי לזה שהעולם יתאים את עצמו לקצב הפנימי שלי, שאני לא אהיה ב-Fomo כי אני רוצה נטפליקס והעולם רוצה האפי אוואר לא תיארתי לעצמי כמה מוזר זה יהיה כשזה אכן יקרה.

‘הזהר במשאלותייך’, היה משפט כזה באיזו סדרת ספרים שקראנו בתור ילדים לא?

ומה מעכשיו הלאה?
השגרה החדשה הופכת לקבועה. יוגה פה, ספר שם. שנ”צ כל יום. כמה קשה לנשום את השקט הזה לתוכנו. לקבל אותו באמת בלי להתנגד. לי לפחות זה קשה, אני מכורה לאתגרים ומחפשת לעצמי אתגרים חדשים בתוך הדבר הזה, כשבעצם האתגר המרכזי הוא להיות בתוך הדבר הזה. פשוט להיות.

מי חשב שלשבת ולשתות קפה בלי לחשוב על האודישן הבא, התסריט הבא, או הטור החדש יהיה כל כך מאתגר.

איך עוצרים הכל?
את האמביציות שלנו, את הרצון להצליח. מרגיש כאילו העולם אומר לנו – תנוחו רגע מכל האמביציות האלה שלכם והפעם אנחנו אלה שצריכים להתאים עצמנו אליו ולא ההפך.

טוב לאדם - זלמן שזר
שירו של זלמן שַזָּ”ר (במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב) , נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות.
ובכל זאת הראש שלי לא מפסיק לעבוד, אני חושבת על הפרוייקטים הבאים, על אפיקים חדשים. לא באמת מצליחה לנח. מישהו מצליח?

כשהכל סביב קורא לנו לעצור למה אנחנו ממשיכים לרוץ?
אם נצא מהתקופה הזאת כמו שנכנסו אליה כמו לא עשינו דבר, כמו לא הקשבנו.
אני כותבת את המילים האלו ומתחילה להפנים שזה הזמן להוריד הילוך, לשחרר מה Fomo, ולמצוא סדרה חדשה בנטפליקס.
יש המלצות?